חשבון נפש

ובכל כיפור היא יושבת ועושה חשבון נפש עם עצמה,
היא מתיישבת עם קפה ועוגייה בחצר שעוד שקט ונעים היא מקשיבה לציפורים
ואז היא נזכרת בשנה חלפה, היא סופרת את הדמעות מחבקת את החיוכים צוחקת על דברים שהיו נראים לה קשים, מציינת הצלחות ואז שהיא מתחילה להירגע זה שוב מכה בה , כל שנה אותה השאלה עולה ….כבר יותר מ 16 שנה עברו והיא עדיין שואלת את עצמה האם היא זאת שאשמה.
היא הייתה בת 14 הוא היה בצבא ,היא הייתה מוקסמת , הוא כבש אותה.
הם דיברו בטלפון הם החליפו מילים , היא סיפרה לחברותיה אך שמרה בסוד מהוריה ,
היא רקמה חלומות היא אהבה לאהוב היא הרגישה נסיכה ,הוא רצה רק עוד!
"היי" הוא אמר לה קול נרגש "אני בבית יצאתי שבת , נפגש בערב" הוא אמר בקצת חשש.
היא עלתה על ענן והייתה מאושרת , היא התקלחה התארגנה הרגישה גברת.
היא דמיינה את המפגש , הרומנטיקה השתלטה לה על הנשמה.
היא בנתה ארמונות מכלום , היא עפה בדמיונות בנתה לעצמה עולם של אגדות.
כך הערב הגיע והיא מוכנה , מחויכת מאופרת מבושמת מרוגשת כולה.
היא שמעה את הצפצוף, נפרדה מהוריה הבטיחה שתחזור עד חצות שעת העוצר ורצה במדרגות כול כולה בהתרגשות וחשש.
היא ראתה אותו מהחלון דמותו ניצבה מולה הוא אחז בהגה , היא הרגישה גדולה.
היא הזדקפה והלכה בחינניות , פתחה את הדלת נכנסה לרכב אמרה שלום חייכה חיוך והביישנות עטפה את כולה .
הוא אמר לה היי את נראית יפיפייה והיא הייתה כה נבוכה .
הוא התחיל לנסוע היא רצתה לשאול לאן אבל המילים נעלמו מגרונה היא רק הסתכלה עליו וחשבה הוא גבר הוא ממש גבר עם זיפים , הוא ממש אדון והיא ילדה , ילדונת קטנטנה ומה בעצם היא מבינה. החשש עלה בליבה אך הוא היה עדין ומתחשב נורא היא הרגיעה את עצמה.
היא החליטה לא להחליט כי בעצם היא לא ידעה מה השאלה… היא רק רצתה שהוא יאהב אותה..
היא הביטה בצדודית שלו הוא היה יפיפה הוא היה גברי ונאה היא דמיינה  אותו  מחבק אותה מגן עליה מפני העולם .
מדי פעם הוא הגניב אליה מבט היא נמסה הנסיעה כולה ארכה 7 דקות ונראתה כמו נצח בתוך הדממה.
הוא עצר את הרכב במגרש חנייה באצטדיון הישן.
היא לא הבינה, היא הפנתה אליו מבט שואל והוא עליה הסתער בנשיקה .. היא נסחפה אל תוך פיו היא הרגישה את טעמו הוא היה מתוק ומתכתי בעת ובעונה אחת הלשון שלו ליטפה את פיה היא נסחפה לתוך החלום שרקמה. ידו התחילה לטפס עליה היא הזיזה אותה ,הוא החזיר בחזרה .
היא הרגישה לא בנוח אך לא ידעה אם מותר לה לומר, היא רצתה שיחבב אותה היא רצתה להיות גדולה
הוא השכיב את הכיסא שלה בתנועה מהירה היא מיהרה להיבהל
ובתוך המחשבה ולפני ההחלטה היא הרגישה שהוא מפסק את רגליה ודוחף את עצמו לעברה
היא אמרה לו "לא!!"
הוא אמר לה "נו מאמי"
היא אמרה לו "די"
הוא המשיך הוא אליה חדר אל תוך התמימות אל תוך הילדות
הוא חדר אותה והיא שם שכבה בלי לזוז בלי לנוע בלי להרגיש היא ריחפה בחלל
היא לא אמרה לו דבר
היא לא נלחמה היא פשוט שכבה שם שקטה
הוא חדר לתוכה נכנס ויצא רוקן את עצמו
"זה היה טוב" הוא אמר לעברה.. "נהנית?" היא הביטה בו במבט חלול
הוא אמר לה "את יודעת ששנינו רצינו את זה" היא לא ענתה
הוא הביט עליה היא משכה את התחתון שלה בחזרה
הרימה כסא כיסתה את עצמה , הוא הביט בה והחזיר אותה לביתה
היא יצאה מהרכב ולא נפרדה, היא עלתה לבית … אמרה שלום להורים נכנסה למקלחת שטפה את כולה
יצאה מהחדר ועשתה את עצמה כאילו כלום לא קרה.
ומאז ועד היום ביום הכיפור היא שואלת את אותה שאלה… האם עליה לסלוח לעצמה שלא נלחמה בו … או שהיא בעצם נאנסה?
והאם זו בכלל המילה הנכונה.
היא סיימה את הקפה פתחה את עיניה , נכנסה למקלחת וגם השנה היא יצאה ועשתה את עצמה כאילו שכחה.

"אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת
בּוֹחֵן לְבָבוֹת
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת
דּוֹבֵר צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ….."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s