יא חתיכת חולת נפש

 יש לי מאניה דפרסיה והפרעת אישיות גבולית ואני מתביישת לספר לעולם , אני לא רוצה לגלות לאף אחד, אני מפחדת להבחן על הפרמטר הזה בלבד, אני מפחדת שאתם תראו רק את ה"מחלת נפש" שלי ולא אותי .אני  מפחדת  שיסתכלו  על  הילדים  שלי  ויאמרו  להם  הנה  הילדים  של  החולת  נפש הזאת, אני  מפחדת  שברגע שאטעה אשמע  אתכם  אומרים "יא חתיכת  חולת  נפש"

יש לי מאניה דפרסיה ואני כמוכם אבל קצת אחרת כי לפעמים שאני "שוכחת" לטפל בעצמי וליטול את התרופות שלי אז אני לא כל כך מתפקדת. פעם לפני שאבחנו אותי היו קוראים לי עצלנית ולא ידעתי להסביר לאנשים שאין לי את הכוחות לקום מהמיטה , שאין לי את הרצון לצאת מהבית שאני כלואה בתוך עצמי אז נשארתי עצלנית או דיכאונית או אחת שלא אכפת לה מעצמה…ובעיקר כושלת בשוק העבודה , לא פעם שמעתי : "רביק אל תהרסי את העבודה הזאת גם .."  או  "תראי איך אוהבים אותך ואת הורסת לכולם.." במשך כל חיי הרגשתי שונה , קצת אחרת . תמיד חשבתי שמשהו לא בסדר איתי , שאף אחד לא מבין אותי .. שאני דפוקה!

הייתי מבלה ימים ולילות בניתוח עצמי והלקאה עד זוב דם , שמעתי שאני עצלנית ,שאני פוטנציאל לא ממומש, שאני חסרת עכבות ועוד המון ביקורות שעיצבו אותי להיות חסרת ביטחון מלאת שנאה עצמית, השילוב המושלם למסע הרס אל תוך העולם מטורף  של  עליות  וירידות .הייתי נופלת לדפרסיות קלות שעם השנים החמירו הייתי שוכבת במיטה שעות בוהה בקירות בוכה על כלום ישנה ימים, לא מנקה , לא מתנקה, לא אוכלת, לא שותה, חיה בתוך הדממה ,מחכה לרגע שבו אזדכה על הציוד כי כבר כלום לא חשוב.

13133292_10207620473964642_5474944781758882556_n
שוכבת שעות בוהה בתקרות

 

וכשהמאניה תקפה הייתי חוגגת בסערה קוטפת את החיים בהנאה , הייתי אוספת את כולם סביבי הייתי אש הייתי שמחה, בילתי  , אירחתי, צחקתי, אהבתי , נהנהתי  עסקתי  בכל מה שאני אוהבת  ,הצפתי  את עצמי  ובעיקר  בקושי  ישנתי , הייתי  סכנה, רכב ללא ברקסים בירידה, עפתי חזק עד לנפילה להתרסקות לבכי חסר השליטה לרצון למות , לפחד ,בעיקר "לעצלנות" כפי שהם  קראו  לה, כי אחרי  כל  מאניה טובה  מגיעה  דיפרסיה  יותר קשה.

יום אחד החלטתי להיחשף ולספר רק לסביבה הקרובה , האכזבה שלי הייתה גדולה מישהי אמרה לי שטעו באבחנה כי היא מכירה מישהו עם מאניה ואני לא כזו {כי  כל  חולי  הנפש הם אותו  דבר!!},אחרת ריחמה עלי "אוי מסכנה מה תעשי עכשיו?" היא שאלה , כאילו  שהטייטל  שינה אותי ולא התמודדתי  עם זה  כל חיי  וטיפש אחד שאל אם זה אומר שייקחו לי את ילדיי , ורק היה  חסר שהיה  אומר יא חתיכת  חולת נפש מי  יתן לך  לגדל  ילדים? האנשים שרציתי שיעזרו לי לקום שאני נופלת נעלמו , חלק התרחקו , המשפחה שלי  לא תמכה , הם לא שאלו מה זאת  המחלה או אם אני צריכה עזרה או מה הקשיים  או אם אני בטיפול או לוקחת  כדורים והאם לעזאזל  בא לי חיבוק כי  קשה  לי …מעטים נשארו  וכל ערב שאלו "לקחת את הכדורים? את בסדר? את במאניה? את בדפרסיה? " רק היה חסר שישאלו את שפויה? הם היו חסרי אונים מול "החולת נפש" הזו ואני הייתי מתוסכלת לקח קצת זמן והם למדו אותי ואני למדתי לקבל באהבה את הדאגה.

וכך המשכתי לחיות בדממה עם קומץ שיודע את הסוד ה"נורא" ועם כל השאר שרואים אותי אבל לא יודעים על האישה השקופה שחיה בתוכי . ההחלטה לשבת ולכתוב לכם על עצמי לא הייתה פשוטה, להיחשף ולספר לעולם שאני "חולת נפש" ולהסתכן בכך שאנשים יביטו בי במבט רחמים או ידביקו עלי סטיגמה לא הייתה קלה לי, המחשבה שזה יגיע לחברים של ילדיי והם יסבלו בכלל הרגה אותי אז שתקתי… עד שהחלטתי שאני לא שותקת יותר. אז ישבתי  וכתבתי , שלחתי  לקומץ  חברים ושוב תגובות  מעורבות,  חלק שעודדו  ואמרו  שהגיע  הזמן וחלק שדחפו אותי לארון חזרה  , הייתה  בי מעיין  הרגשה שאולי  זה לא  בשבילי  כמו שבשבילם  שלא ידעו  שהם  חברים של  החולת  נפש הזו… אז שמרתי את  הטיוטא  בארון  יחד איתי והמתנתי, אתמול  הקראתי אותה לילדיי והם פה אחד אמרו  לי לפרסם , הם לא מתביישים בי, הם מספרים  על  זה חופשי  וכל מי שמבקש ממני להתחבא  כנראה לא צריך  להיות  בחיי , טפחתי לעצמי  בשכם  גידלתי  אותם נכון!  הם מקבלים  את  האחר את השונה , הם אוהבים  בכל מחיר והם  שלי .

אז אני  רביק ואני  חולת  נפש!

היום בישראל יש כרבע מיליון חולי נפש מדווחים ואני מניחה שעוד כרבע מיליון יושבים בתוך הארון ולא הולכים להיבדק כי פסיכיאטר זה לפסיכים ולחולי נפש ואף אחד לא רוצה להיות חולה נפש…

20160515_232357_hdr
ואז המאניה מגיעה ואני אוכלת וכובשת את העולם בסערה.

אבל כל פעם שאני רואה תגובות של אנשים על אנסים , רוצחים או פושעים למיניהם שבהם הם צועקים "חולי נפש צריך לאשפז אותם בכפייה ולהוקיע אותם מהחברה " אני קצת מתכנסת בתוך עצמי ולא רוצה להיחשף כי אני חולת נפש והם לא.. ואני .. אני לא רוצחת.. לא פושעת .. לא עבריינית מין… אני פשוט חולה במחלה של הנפש לא ביקשתי אותה אבל היא שלי…אז למה בגללכם אני צריכה להתבייש?

בישראל  קיימת  בורות  מאוד גדולה בכל  הקשור למחלות  הנפש, הגיע  הזמן  שידעו  שאנחנו  סך  הכל חלק מן החברה ולא אנשים  שקופים  , צריך להבין  שיש הבדל  בין  הסטיגמה לבין מה שאנחנו!! אני חולת  נפש ואני עומדת  גאה  כי אני מגדלת  חמישה ילדים   בגאווה  כי אני אישה  כי אני אני  גם אם אני חולת  נפש אז תפסיקו להצטער או  להתבייש בשבילי.

היום אני מפחדת כי אני נחשפת.
אני רביק ואני חולת נפש והלוואי שהעולם יבין שכמו שהומו זה לא קללה כך גם חולה נפש…הלוואי שהעולם יבין שמחלת נפש לא מדבקת כך שאין צורך לברוח במנוסה ובבהלה.
והלוואי וזה שנחשפתי לא יפיל עלי סטיגמה והלוואי וזה לא יפגע בילדיי
והלוואי והעולם יהיה קצת יותר נחמד מחר.

הלוואי .

35 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. פרסיאדו שי הגיב:

    וואו איזה אומץ כל הכבוד

    אהבתי

    1. עמירם הגיב:

      לא רק שלא מדובר כאן באומץ, אלא בחוסר חוכמה – הבחורה אשכרה מכריזה על עצמה כ"חולת נפש" לפני כל העולם ואישתו. מילא חוסר טאקט וחוסר כבוד עצמי, אבל למה לפגוע בעתיד של הילדים ?
      מילא היא בחרה לאמץ את התיוג הפסיכיאטרי שלה בשתי ידיים, אבל למה להכליל שכביכול "היום בישראל יש כרבע מיליון חולי נפש מדווחים", כאילו כל המתויגים הפסיכיאטריים, ללא יוצא מן הכלל, כולם אחד לאחד מוגדרים כחולים קליניים – שזה בערך כמו לקבוע שכל מי שיושב בכלא הוא עבריין מסוכן…
      הפסיכיאטריה הרסה והורסת מספיק חיים של אנשים (כן, גם של אלו שחיים על כדורים וטוב להם, או חושבים שטוב להם), למה להרוס בעצמנו עוד יותר ג את העתיד שלנו, שגם ככה נהרס מהתיוג הפסיכיאטרי ?

      אהבתי

      1. ravikweb הגיב:

        היי עמירם,אני מכריזה על עצמי כעל אחת שסובלת מבעיית נפש ומוגדרת בארץ כחולת נפש , אני מוחה על הסטיגמה! איך אני פוגעת בעתיד ילדיי? הרי לשקר להם ולצבוע את העולם בורוד לא יהפוך את החיים שלהם לטובים יותר ברבות הימים. ואני לא זאת שהצהירה אלאט המדינה הצהירה על כרבע מיליון חולי נפש מדווחים כל אחת ומחלת הנפש שלו , בין אם זה נעים לך לשמוע ובין אם לא כך אנחנו נקראים "חולי נפש" !
        האם עדיף לחיות כמו בת יענה עם הראש בחול ולהאשים את הפסיכאטריה?
        לא נראה לי!
        ברוך הבא לעולם האמיתי

        אהבתי

  2. אריאל הגיב:

    יש היום בעולמינו מישהו שלא סוחב על גבו איזו הפרעה נפשית כזאת או אחרת?…..אני יודע שזה לא מנחם אבל “נפילות” יש לכולנו ויש המון מה לעשות בנושא…..הצעד הראשון הוא להכיר בזה וזאת כבר יותר ממחצית הדרך לשרוד את החיים האלה….את בדרך הנכונה ואני מאמין שתבריאי לחלוטין …..

    אהבתי

    1. ravikweb הגיב:

      להבריא?? אני בריאה זה בדיוק העניין

      אהבתי

      1. עמירם הגיב:

        היי רביק,
        התגובה שלך לא מפתיעה, ועדיין עצוב לקרוא את הדברים.
        איך את חושבת שאת מוחה על סטיגמה כשאת קוראת לעצמך "חולת נפש", שזה מושג שרק מחזק את הסטיגמה ? כשהילדים שלך ייגדלו ויתחילו הליחשושים מאחורי הגב – במשפחה, בשכונה, בכל מקום – אולי אז תביני את ההשלכות של זה. כי זה דבר אחד לעשות שיחה עם הילדים ולהסביר להם שלאמא יש לפעמים מצבים קשים, ודבר אחר לכתוב בפייסבוק בסגנון "אני חולת נפש, קבלו אותי כמו שאני".
        איפה המדינה בדיוק הצהירה על "כרבע מיליון חולי נפש מדווחים כל אחת ומחלת הנפש שלו" ? או שבגלל כמה שורות שמישהו כתב באתר של ביטוח לאומי צריך להתייחס לזה כמו תורה מסיני ?
        "אנחנו נקראים "חולי נפש" !" ? מי זה אנחנו ? אני, בתור מתויג פסיכיאטרי, מתנגד שידברו בשמי ויכלילו אותי. ונחשי מה, אני אפילו לא משתמש בסמים פסיכיאטריים. ויש עוד כמוני כאלה…לא שזה משפר את מצבנו בחברה…
        את כנראה לא עברת בעצמך תקיפה וכליאה פסיכיאטרית, אחרת היית לפחות מבינה על מה מדובר.
        לדעתי את חיה בסרט רומנטי. במציאות, את יכולה להיות בטוחה בשקט שלפרסום הזה יהיו השלכות חמורות – על העתיד שלך – המקצועי, החברתי, המשפחתי…אפשר כמובן להתווכח עם זה ולהיות תמימים ולהתלהב מלייקים ותגובות בנוסח "מאמי, את גיבורה", ואפשר לעומת זה לחפש ברשת עדויות אמיתיות איך לאנשים נהרסו (ונהרסים) החיים בגלל הפסיכיאטריה – למשל המקרה של נועה, שנקשרה לכמעט חודש רצוף, זו רק דוגמא אחת…

        http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1735193

        אהבתי

    2. עוזי הגיב:

      מה? תגיד אתה רציני? היית אומר אותו דבר על מחלה פיזית קשה? לכולם יש נפילות? אתה מאמין שהיא תבריא לחלוטין?
      תן לי לספר לך משהו… אין לך ולא יהיה לך חצי מושג מה הקושי. במיוחד מול הבורות החברתית, כי אנחנו החולי נפש בסופו של יום מבינים שתמיד יהיו לנו הקשיים. ואנחנו לומדים להתמודד כל אחד בדרכו. אנחנו לא הולכים להבריא. זה לא כאב ראש או כאב בטן. זה משהו שילווה אותנו כל החיים. יהיו כאלה שהתרופות יעשו להם את החיים לטיפה יותר קלים ויתפקדו פה ושם והיו כאלה שלא. מה שנשאר שהבורות החברתית תבריא. ואז יהיה לנו יותר קל. כי יבינו את מצבי הרוח הקיצוניים וכי יבינו בסה"כ אנחנו בני אדם ולא חייזרים שפתאום עלולים לבלוע אותם או שהולכים כמו זומבי עם קצף מהפה. שיבינו שזו מחלה כמו כל מחלה ואף גרוע יותר. למה גרוע יותר? כי אין לנו איך לשתף, לפחות לאלו שלא חולים ומבינים. כי אין לנו איך ממש להסביר מה אנחנו מרגישים. רוב הזמן ההתמודדות לבד. פשוט לבד.

      Liked by 1 person

  3. דורית הגיב:

    😍😍😍😍😍😍😍😍😍😍זה הקסם שבך.
    כל מי שאני מכירה עם ההפרעה…
    (וכן כדאי לכנות זאת הפרעה ולא מחלה…)
    לימד אותי ,פתח אותי,הפרה אותי…
    כי הוא אדם מיוחד .

    אהבתי

    1. ravikweb הגיב:

      חולי נפש או מופרעי נפש?
      וזה בהחלט הקסם

      אהבתי

  4. חן הגיב:

    אוהבת אותך, למעלה למטה, אמיצה או פחדנית, כותבת נהדר, הכי מיוחדת שיש, מעוררת השראה בכל דבר. מחכה לפוסט הבא שלך. חן.

    אהבתי

    1. ravikweb הגיב:

      וואו מלא תודה,איזה כיף לי

      אהבתי

  5. ימית הגיב:

    מעריכה את האומץ ובעיקר את ההתמודדות היומיומית שלך !!!!
    אמא שלי לעומתך פשוט ויתרה . תמשיכי בדרך שבה את מאמינה

    אהבתי

  6. נסיה הגיב:

    מרגשת. אמיצה. עוצמתית ואמיתית.

    אהבתי

  7. שרון הגיב:

    אוהבת אותך!
    מופרעת, דיכאונית, אנרגטית או עצלנית… פשוט אוהבת אותך!
    לא אוהבת טייטלים, אבל אם הטייטל הזה מקל עליך…אז סבבה… זה לא משנה את מי ומה שאת, שזה אומר אישה מופרעת ומיוחדת מהכיוון הטוב של העניין.
    גאה בך ילדה!

    אהבתי

  8. אלינור הגיב:

    ואני חושבת שאם נאבחן היום כל אדם
    נגלה שכל אחד "סובל" ממשהו.
    עצם הכרת הדבר גדולה מהחיים
    אין ספק שההתמודדות לא קלה.
    לא חשוב מה הסביבה אומרת לך
    את יודעת יותר טוב מכולם
    קומי לחיים שלך ולילדייך השווים הכל
    והוכיחי לעצמך שאת גדולה מהחיים
    כי כל יום חדש דורש הרבה ..
    עשי משהו חדש כל יום לנפש..
    מאחלת לך שלוות נפש ורוגע תמידי
    רק את יכולה לעזור לעצמך
    ואין ספק שאת מסוגלת …❤

    אהבתי

  9. שירלי הגיב:

    את מדהימה , אמיצה, פורצת דרך… מאחלת לך אושר בחייך כי מגיע לך.

    אהבתי

  10. עוזי הגיב:

    כל הכבוד על האומץ. אחד הדברים שבאמת (לי) עוזרים זה הכתיבה על התחושות ובכלל… אני בטוח שעם החששות גם הגיע שחרור בלתי רגיל. הלוואי והיה לי את האומץ. מפחד לשלם את המחיר החברתי שגם ככה הוא לא ממש גדול… גלשתי למקום קצת שלי, סורי, חוזר. שוב, כל הכבוד, מוריד פנייך את הכובע (וגם אוכל אותו) 🙂

    Liked by 1 person

    1. ravikweb הגיב:

      תגלוש,חופשי… גם לי לקח זמן להתבשל ואם לא הילדים שלי מעודדים לא הייתי מעלה בכלל

      אהבתי

  11. לירי יער הגיב:

    רביק.את מקסימה.ואמיצה.וכנה.ואוטנטית.
    ועושה צעד משמעותי מאוד בשביל כל כך הרבה אחרים.
    חולה הוא חולה.והגיע הזמן לא להרגיש אשמה או בושה בגלל מחלה.
    חברתי הטובה שרה חלתה בדו קוטביות לפני שנתיים. בהיותי אחות ליוויתי את תקופת אישפוזה ואיבחונה.
    אהבתי לא פסקה אל שרה שלי.
    היא חולה.אם היתה חולה במחלת כליות היה קל יותר לאהוב אותה???
    מברכת אותך בבריאות
    מחבקת אותך חזק.
    את מלכה!!

    אהבתי

    1. ravikweb הגיב:

      תודה רבה יקרתי, הלוואי ליותר אנשים יהיו כמוך.

      אהבתי

  12. נילי הגיב:

    כל הכבוד לך. אמיצה וילדיך אמיצים. הגיע הזמן לצאת מהסטיגמות של ימי הביניים. אין הפרדה בין גוף לנפש.מה שנקרא מחלת נפש זו מחלה של הגוף תקלה באיזון חומרים כימי ובהולכה עצבית .

    Liked by 1 person

  13. קייזר סוזה הגיב:

    אהה….
    הממ….
    כלומר….
    אולי גם אני?
    כי את מתארת את חיי בדיוק

    אהבתי

  14. רוני הגיב:

    יקירה, תמיד אהבתי את הכתיבה שלך, את הכנות שבך, האומץ והחוזק.את נדירה.תמשיכי לחשוף את האמת העירומה, להילחם ולהראות כמה את מדהימה ואמא חזקה.

    אהבתי

  15. חגית זכאי הגיב:

    אישה מדהימה! מעוררת השתאות, אמיצה, כותבת נפלא!

    Liked by 1 person

  16. עצלנית מבוזבזת הגיב:

    שנים שאני מחפשת את עצמי בתוך המחלה הארורה הזו ומתקשה למצוא תמיכה..
    בעיקר בגלל מה שרשמת. הסביבה לא מבינה ומי שכן מבין הכי טוב מה קורה איתך אלו אנשים שחולי נפש בעצמם. שמתקשים לקום מהמיטה ולא רואים את עצמם מעבר ליום או שבוע.. ואינם יכולים לקום ולנסוע אלייך ולחבק אותך חזק חזק חזק..
    בעיקר כשאת (אני) אמא זה קורע אותך מבפנים.. הרגשת הכשלון והאפסיות כשאת מבינה שאת אשכרה חולה וזה רק הולך ונהיה יותר מסובך.. שבהרגשה את מוכנה לשכב כל היום לבכות במשך שנים מאשר לקום כל בוקר ליום מזויף ולנסות להמציא לילדים שלך עולם מושלם..

    אהבתי

  17. לי הגיב:

    מחזקת ומחבקת !

    אהבתי

  18. קרן רדליך הגיב:

    ריגשת אותי בכתיבתך ובבחירת המילים . מזדהה לחלוטין עם האבחנות שניתנו לך .. כיוון שגם אני "זכיתי" בהן.
    אני כבר מזמן "יצאתי מהארון " אך בכל מפגש עם אדם חדש או עבודה חדשה החששות צפים כמו בפעם הראשונה.
    גאה בך ובילדיך על הבחירה להחשף .
    מאחלת לך שנה טובה מאוזנת ככל הניתן .
    קרן רדליך

    אהבתי

  19. שלומית גל הגיב:

    האם יתכן מצב שבו כל (או לפחות רוב) האנושות חולה ב"מחלת נפש" שמתבטאת בפחד שלנו שידעו שאנחנו "אפסים"? מצב בו כולנו משחקים את המשחק ומתחפשים בתחפושות כדי שיחשבו שאנחנו מישהו מיוחד ויפה וחזק ומוצלח וכ'ו וכ'ו… ודווקא האנשים שמוגדרים כחולים הם היחידים שלא משחקים ולא מעמידים פנים? ולכן הם מתוייגים כחולים כדי שלא נידבק מהם חס וחלילה ונראה דרכם את עצמנו האמיתיים ללא התחפושת והעמדת הפנים?

    אהבתי

    1. ravikweb הגיב:

      אולי… זה דרך מעניינת להסתכל על זה…

      אהבתי

  20. yedidyatz הגיב:

    תודה על השיתוף של טיפה מים הסערה הדו-קוטבי
    בהתעוררות הנפשית האחרונה שלי מצאתי צמד מילים יפה:
    אבירי נפש
    כי זה מה שאת ואני ואנחנו
    אבירים ואבירות שבאומץ רב עומדים במלחמה מתמדת על רוגע ושפיות.
    רק לכרוע על ברך ולקבל את התואר זה מה שיבוקש.
    זה מה שאני רואה בך.
    תודה

    אהבתי

  21. שירי הגיב:

    גם לי חש מאניה דיפרסיה עם הפרעת אישיות גבולית ואני לא מתביישת במצב שלי זה מה שיש!!!!
    אין לי הרבה חברות בעצם אין לי בכלל חברות ואני ממשיכה לחיות לנהל חיי זוגיות יפה.
    אומנם אני לא עובדת אבל עבדתי כמזכירה לכל דבר ואנשים אהבו אותי אבל הם לא ידעו מה יש מאחורי .
    בקיצור זאת לא בושה להיות חולה .
    אני גאה בעצמי ובהשגים שלי בחיים.
    שירי.

    אהבתי

  22. Roneni הגיב:

    את תותחית! יש לי בדיוק את מה שיש לך, מ1996, גם אצלי אף אחד לא יודע חוץ ממשפחה קרובה, ל2 בנות זוג האחרונות שלי לא סיפרתי ואני לא יודע אם הייתי מספר. 2 עצות: 1. אל תזניחי את הטיפול לעולם. אני יודע בדיוק איזה כיף זה ההיי הזה ואני זוכר את עצמי שנים מחכה שהוא יגיע ואפילו עושה דברים כדי שהוא יגיע, אבל זה לא שווה את זה כששנינו יודעים מה בא אחרי. אני כבר לא זוכר איך נראה הבית חולים, הפעם האחרונה שלי הייתה לפני 5-6 שנים – אפילו את הפרט הזה אני לא בדיוק זוכר וזה בזכות זה שאני מקפיד על הטיפול. ו2. תאמיני בעצמך ויש לך על מה. זה אולי הנשק הכי חזק שיש לנו.

    אהבתי

  23. קוקו הגיב:

    ווואוווו את פשוט מעוררת השראה!!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s