יא חתיכת חולת נפש

 יש לי מאניה דפרסיה והפרעת אישיות גבולית ואני מתביישת לספר לעולם , אני לא רוצה לגלות לאף אחד, אני מפחדת להבחן על הפרמטר הזה בלבד, אני מפחדת שאתם תראו רק את ה"מחלת נפש" שלי ולא אותי .אני  מפחדת  שיסתכלו  על  הילדים  שלי  ויאמרו  להם  הנה  הילדים  של  החולת  נפש הזאת, אני  מפחדת  שברגע שאטעה אשמע  אתכם  אומרים "יא חתיכת  חולת  נפש"

יש לי מאניה דפרסיה ואני כמוכם אבל קצת אחרת כי לפעמים שאני "שוכחת" לטפל בעצמי וליטול את התרופות שלי אז אני לא כל כך מתפקדת. פעם לפני שאבחנו אותי היו קוראים לי עצלנית ולא ידעתי להסביר לאנשים שאין לי את הכוחות לקום מהמיטה , שאין לי את הרצון לצאת מהבית שאני כלואה בתוך עצמי אז נשארתי עצלנית או דיכאונית או אחת שלא אכפת לה מעצמה…ובעיקר כושלת בשוק העבודה , לא פעם שמעתי : "רביק אל תהרסי את העבודה הזאת גם .."  או  "תראי איך אוהבים אותך ואת הורסת לכולם.." במשך כל חיי הרגשתי שונה , קצת אחרת . תמיד חשבתי שמשהו לא בסדר איתי , שאף אחד לא מבין אותי .. שאני דפוקה!

הייתי מבלה ימים ולילות בניתוח עצמי והלקאה עד זוב דם , שמעתי שאני עצלנית ,שאני פוטנציאל לא ממומש, שאני חסרת עכבות ועוד המון ביקורות שעיצבו אותי להיות חסרת ביטחון מלאת שנאה עצמית, השילוב המושלם למסע הרס אל תוך העולם מטורף  של  עליות  וירידות .הייתי נופלת לדפרסיות קלות שעם השנים החמירו הייתי שוכבת במיטה שעות בוהה בקירות בוכה על כלום ישנה ימים, לא מנקה , לא מתנקה, לא אוכלת, לא שותה, חיה בתוך הדממה ,מחכה לרגע שבו אזדכה על הציוד כי כבר כלום לא חשוב.

שוכבת שעות בוהה בתקרות

 

וכשהמאניה תקפה הייתי חוגגת בסערה קוטפת את החיים בהנאה , הייתי אוספת את כולם סביבי הייתי אש הייתי שמחה, בילתי  , אירחתי, צחקתי, אהבתי , נהנהתי  עסקתי  בכל מה שאני אוהבת  ,הצפתי  את עצמי  ובעיקר  בקושי  ישנתי , הייתי  סכנה, רכב ללא ברקסים בירידה, עפתי חזק עד לנפילה להתרסקות לבכי חסר השליטה לרצון למות , לפחד ,בעיקר "לעצלנות" כפי שהם  קראו  לה, כי אחרי  כל  מאניה טובה  מגיעה  דיפרסיה  יותר קשה.

יום אחד החלטתי להיחשף ולספר רק לסביבה הקרובה , האכזבה שלי הייתה גדולה מישהי אמרה לי שטעו באבחנה כי היא מכירה מישהו עם מאניה ואני לא כזו {כי  כל  חולי  הנפש הם אותו  דבר!!},אחרת ריחמה עלי "אוי מסכנה מה תעשי עכשיו?" היא שאלה , כאילו  שהטייטל  שינה אותי ולא התמודדתי  עם זה  כל חיי  וטיפש אחד שאל אם זה אומר שייקחו לי את ילדיי , ורק היה  חסר שהיה  אומר יא חתיכת  חולת נפש מי  יתן לך  לגדל  ילדים? האנשים שרציתי שיעזרו לי לקום שאני נופלת נעלמו , חלק התרחקו , המשפחה שלי  לא תמכה , הם לא שאלו מה זאת  המחלה או אם אני צריכה עזרה או מה הקשיים  או אם אני בטיפול או לוקחת  כדורים והאם לעזאזל  בא לי חיבוק כי  קשה  לי …מעטים נשארו  וכל ערב שאלו "לקחת את הכדורים? את בסדר? את במאניה? את בדפרסיה? " רק היה חסר שישאלו את שפויה? הם היו חסרי אונים מול "החולת נפש" הזו ואני הייתי מתוסכלת לקח קצת זמן והם למדו אותי ואני למדתי לקבל באהבה את הדאגה.

וכך המשכתי לחיות בדממה עם קומץ שיודע את הסוד ה"נורא" ועם כל השאר שרואים אותי אבל לא יודעים על האישה השקופה שחיה בתוכי . ההחלטה לשבת ולכתוב לכם על עצמי לא הייתה פשוטה, להיחשף ולספר לעולם שאני "חולת נפש" ולהסתכן בכך שאנשים יביטו בי במבט רחמים או ידביקו עלי סטיגמה לא הייתה קלה לי, המחשבה שזה יגיע לחברים של ילדיי והם יסבלו בכלל הרגה אותי אז שתקתי… עד שהחלטתי שאני לא שותקת יותר. אז ישבתי  וכתבתי , שלחתי  לקומץ  חברים ושוב תגובות  מעורבות,  חלק שעודדו  ואמרו  שהגיע  הזמן וחלק שדחפו אותי לארון חזרה  , הייתה  בי מעיין  הרגשה שאולי  זה לא  בשבילי  כמו שבשבילם  שלא ידעו  שהם  חברים של  החולת  נפש הזו… אז שמרתי את  הטיוטא  בארון  יחד איתי והמתנתי, אתמול  הקראתי אותה לילדיי והם פה אחד אמרו  לי לפרסם , הם לא מתביישים בי, הם מספרים  על  זה חופשי  וכל מי שמבקש ממני להתחבא  כנראה לא צריך  להיות  בחיי , טפחתי לעצמי  בשכם  גידלתי  אותם נכון!  הם מקבלים  את  האחר את השונה , הם אוהבים  בכל מחיר והם  שלי .

אז אני  רביק ואני  חולת  נפש!

היום בישראל יש כרבע מיליון חולי נפש מדווחים ואני מניחה שעוד כרבע מיליון יושבים בתוך הארון ולא הולכים להיבדק כי פסיכיאטר זה לפסיכים ולחולי נפש ואף אחד לא רוצה להיות חולה נפש…

ואז המאניה מגיעה ואני אוכלת וכובשת את העולם בסערה.

אבל כל פעם שאני רואה תגובות של אנשים על אנסים , רוצחים או פושעים למיניהם שבהם הם צועקים "חולי נפש צריך לאשפז אותם בכפייה ולהוקיע אותם מהחברה " אני קצת מתכנסת בתוך עצמי ולא רוצה להיחשף כי אני חולת נפש והם לא.. ואני .. אני לא רוצחת.. לא פושעת .. לא עבריינית מין… אני פשוט חולה במחלה של הנפש לא ביקשתי אותה אבל היא שלי…אז למה בגללכם אני צריכה להתבייש?

בישראל  קיימת  בורות  מאוד גדולה בכל  הקשור למחלות  הנפש, הגיע  הזמן  שידעו  שאנחנו  סך  הכל חלק מן החברה ולא אנשים  שקופים  , צריך להבין  שיש הבדל  בין  הסטיגמה לבין מה שאנחנו!! אני חולת  נפש ואני עומדת  גאה  כי אני מגדלת  חמישה ילדים   בגאווה  כי אני אישה  כי אני אני  גם אם אני חולת  נפש אז תפסיקו להצטער או  להתבייש בשבילי.

היום אני מפחדת כי אני נחשפת.
אני רביק ואני חולת נפש והלוואי שהעולם יבין שכמו שהומו זה לא קללה כך גם חולה נפש…הלוואי שהעולם יבין שמחלת נפש לא מדבקת כך שאין צורך לברוח במנוסה ובבהלה.
והלוואי וזה שנחשפתי לא יפיל עלי סטיגמה והלוואי וזה לא יפגע בילדיי
והלוואי והעולם יהיה קצת יותר נחמד מחר.

הלוואי .